בוקר חג פורים. פתח תקוה 1981.

ילדה בת 9 נרגשת מצטלמת בתחפושת חדשה.

מה שהמתוקה הזו לא יודעת...

שלכשיגמר הפילים והתמונות תחזורנה מפיתוח- משהו בה ישתנה לעד!

פתח-תקוה, בוקר חג הפורים 1981.

תראו את המתוקה הזו

בת 9.5, נרגשת, לבושה בתחפושת הכל- כך מיוחדת שאמא תפרה לה.

גם השנה,

כבכל שנה מאז הייתה קטנטונת,

לקראת פורים היא מבקשת לה תחפושת מה"בורדה"

ואמה היקרה והמוכשרת, מגשימה לה כל חלום.

בין אם זו כיפה אדומה, ארנב, ליצן או בילבי.

והפעם זו כלנית מרהיבה.

כבכל שנה בבוקרו של חג,

גם הפעם,

הן יורדות אל המדשאה של הבניין

ואמא מצלמת למזכרת.

מה שהמתוקה הזו לא יודעת,

שכשסוף סוף יגמר הפילים

והתמונות תחזורנה מפיתוח,

משהו בה ישתנה לעד!

מניחה שכבר וודאי ניחשתן,

המתוקה הזו היא אני.

לני "הילדה הכי שמנה בכתה"

עוד לא בת 10 וכבר צרובים בזכרוני:

 שנים של בדיקות בבית חולים,

הכי הזויות, הכוללות צום מתמשך,

פרפרים לוריד ושלל דברים מכאיבים.

 ניסיונות מספר, כושלים כמובן,

בעמידה בתפריטים שרחוקים שנות אור ממה שילדה אוהבת לאכול.

ו... שנים של הקנטות, הערות, הפניית אצבעות ומעשי בריונות מצד ילדים קטנים,

ילדים גדולים והורים.

אני לא ממש זוכרת מה קרה קודם:

קודם קיבלתי את התמונות מהפיתוח והייתי פשוט בהלם מאיך שאני נראית?

או שקודם הלכתי למסיבת יום הולדת של בן כיתה והתפרקתי בבכי,

כי שוב קיבלתי בחבילה עוברת את הפתק

"תן/ני לילד/ה הכי שמן/ה בכתה"?

בין כך או כך,

זה לא שלא ידעתי קודם שאני "שמנה".

כי בנוסף לעובדה שיש לי עיניים,

הרי שבכל יום שעבר, מישהו אחד לפחות טרח להזכיר לי עובדה זאת.

אך אי שם באזור פורים 1981,

ניטלה קורה מבין עיני

ובפעם הראשונה יכולתי לראות אותי-

ילדה איכותית, חכמה, עמוקה,

מוכשרת וייחודית.

תמיד כל כך שקטה, כל כך מופנמת-

ע נ ק י ת המנסה לתפוס כמה שפחות מקום.

אך לצד הלב הנחמץ,

משהו בי הלך ונבנה:

התחילה להתבסס בי תחושה של ערך

והכרה בי, באיכויותי וביכולותי.

או אז, רציתי שיכירו את זה,

יכירו אותי וביקשתי נוכחות.

עוד הבנתי שבכדי שאוכל להראות לעולם

מי אני באמת,

עלי להשיל מעלי את "הקקון" הענק הזה.

ולצד מחשבה זו

התעצם לו רצון אדיר לראשונה בחיי

לקחת אחריות.

למצוא לעצמי פתרונות

וידעתי שהפעם, שום דבר לא יעמוד בפני הרזון.

לא רחק היום והתגלגל לידי עיתון של "שומרי משקל"

ובעיתון מאמר על ילד בן 10, ממש בן גילי

עם תמונה של לפני ואחרי

והוא עשה זאת. הוא הצליח.

זה היה בשבילי האות.

החץ לו חיכיתי שיפנה אותי אל דרך הנכונה.

אז נרשמתי.

כל המשפחה נרתמה:

הוצאנו את הממתקים מהבית,

אמא לא רק שבשלה עבורי את מה שמותר,

גם הצטרפה בעצמה אלי לתהליך,

בכדי שנהייה יחד.

אם התארחנו, תמיד ידעו שם מה להציע לי.

בימי הולדת היה מותר לי להתכבד

כי שמרתי לי "נקודות",

אך לא נגעתי בכלום כלום כלום.

זה לא עניין אותי כהוא זה.

כמה מגוייסת הייתי, כמה חדורת מטרה.

זה לקח כמעט שנה,

אך בסוף התהליך הייתי רזה!

מילדה שמנה,

הפכתי לנערה רזה ומאושרת.

לבדי לימדתי את עצמי לשכלל כישורים חברתיים, להתגבר על ביישנות, לצחוק צחוק פרוע, להשתחרר,

לבוא לכל מקום במלוא הנוכחות

ולהעז להיות אני.

על התוצאה היפה שמרתי שנים ארוכות.

אולם בגילאי ה 20 התחלתי שוב לטפס במשקל.

כי משום מה,

את אותה רמת מחוייבות ואת אותו כוח רצון של ברזל, לא הצלחתי לגייס שוב מעולם.

זה טוב או לא?

אני לא יודעת!

הוודאי הוא,

שבמהלך כל חיי נאלצתי להמשיך להתמודד עם אתגרי המשקל.

לעיתים בהצלחה מסויימת ולעיתים

בסדרה של כשלונות חרוצים.

אך משהו בי סירב להיכנע ולהרים ידיים.

את החיפוש אחר הפתרונות,

הפכתי למסע חיי.

חשוב מאוד שתבינו:

הפיתרון, מבחינתי לא יכל להיות עוד "דיאטה".

לא עוד רעב, מניעה, סבל, איפוק,

כיבוש הייצר ואומללות.

לא עוד ספירה מתישה של קלוריות, מנות, או נקודות.

אז מה כן?...

זה כבר לסיפור הבא.

לני שמיר שם טוב

דר' לנטורופתיה (phd nd),

בעלים ומייסדת "הקליניקה"- רפואה טבעית בהתאמה אישית מאז 1993.