דע מאין באת...
בפרק הזה צפיתי בחצי עין והרבה אוזן
תוך כדי שאני מתארגנת בבוקר לקראת יום עבודה
ועושה את אותן פעולות שאני עושה בכל בוקר.
עולה על המשקל
ושומעת שמישהו אומר שהוא שוקל ב-100 קג' יותר ממני.
מתלבשת
בבגדים שאני בחרתי והם לגמרי לטעמי
ושומעת מישהי מדברת על כך שהיא יכולה לקנות רק בחנות אחת מסוימת,
ש"טעם" זו פריבילגיה של רזים
כי אנשים שמנחם לובשים את מה שעולה עליהם.
מעיפה מבט מרוצה בסה"כ אל המראה
ושומעת על שנים של שנאה עצמית,
רצון לפגוע ולהיפגע, לחלות, למות, לחדול...
הם מדברים על לאמוד את כוחו של הכיסא
לפני שמתיישבים עליו,
את רוחבו, האם יכנסו, האם יצליחו לקום...
כמה כבד,
כמה מסורבל,
כמה לא בריא.
כמה שפעולות כמו לקום להכין קפה,
או לצאת ולשחק עם הילד שלך
הופכות להיות מורכבות עד בלתי אפשריות.
כל אחד מהם עבר מסע,
אין ספור ניסיונות,
אין ספור כישלונות...
הצקות, השפלות, מבטים, הערות, הפליה
או סתם התחושה הבלתי נתפסת של
להסתובב בעולם
וכל אחד יכול לראות אותך בקללתך.
את החולשה שלך,
המחלה שלך, הכישלון שלך...
חנוך דאום
(שלא ידעתי עד כמה הוא מקסים)
ו-4 אנשים שהם גם מופלאים
וגם כבדי משקל,
בתעודה מרגשת וגם מלאת הומור
משוחחים בגילוי לב על ה"חווייה"
של להתהלך בחיים האלו כאדם שמן.
אני בכיתי איתם,
כי כאבם הוא כאבי
צחקתי מכל הלב, כי הזדהיתי כל כך
וגם כי חנוך דאום שוחט פרות קדושות כל כך בחן.
משם גם אני הגעתי.
מהשמנה קיצונית, חולנית.
אני נחלצתי משם!
עד כמה ברת מזל אני?
אני עשיתי את כל הדרך משם ל-
להיות רזה.
אני יודעת את הדרך.
הייתי שותפה פעילה בסלילתה.
כעת השליחות שלי והרצון הכי גדול שלי
הוא לסייע בידי האחרים.
להפיח תקווה והשראה.
ולהוכיח שאפשר.
לני שמיר שם טוב
דר' לנטורופתיה (Phd Nd).
בעלים ב"הקליניקה"- רפואה טבעית בהתאמה אישית,
מאז 1993.
